אולי התחלה של ההבנה

אני לפעמים תוהה אם מתי שהוא הגבול בין בחירה אישית לכפיה נעלם ואיך אנחנו יכולים להבדיל בין לבין , כי לפעמים אתה מנסה להגיד אני בחרתי אבל בעצם זה נכפה עלייך מבלי שתשים לב. 
 כולם אומרים שהכול בסדר איתי שאולי אני לא מנסה מספיק , לא מדברת מספיק , מי הם שיגידו לי , נכון הם משפחה וחברים קרובים אבל אף אחד בעצם לא יודע כלום עליי ... שאני מסנה לדבר או שאני כבר מצליחה לדבר זה נשמע כמו תקליט שובר , אני חוזרת על עצמי כל הזמן אבל המסר אף פעם לא נקלט , זה ברור שלכולם יש החיים שלהם ואת הצרות שלהם שלי לפעמים נראות לי כל כך קלות לפתרון להבדיל משלי ,  כי כלום לא ישתנה מחר בבוקר אני אמשיך להיות אני כמה שאני לא רוצה להיות אני בזמן אחרון , אני רוצה לברוח מעצמי מהמחשבות שלי מהחיים שלא אני בחרתי אותם או שבעצם כן , אני לד תמיד מצליחה להבדיל.

הסוף שבוע האחרון הייתה סוג של בריחה נסעתי לחברה במרכז הארץ , אני אוהבת את הבחורה הזאת כמו אחות אבל כשאני חוזרת ממנה לביתי הקט שבצפון אני מרגישה שהיא יכולה לעשות הרבה יותר ממה שהיא עושה , שהיא מסתפקת במועט ושזה לא נכון , בא לי לנער אותה לפעמיים , להגיד לה רוצה להתחלף עם החיים שלי  רק כדי שתבין שהחיים שלה בסדר גמור.

הייתי רוצה לחזור  לאהבות הישנות שלי לחיים התמימים שהיו שהייתי ילדה , אני מתגעגעת עליי בתור ילדה , הייתי רוצה שאני הקטנה , החזקה שידועת להתמודד עם העולם , לאכול אותו תחזור הילדה שרצה לעוף , התבגרה ולהתבגר זה כואב , כואב מאוד , אני לא יודעת אם הייתי נולדת אחרת זה היה כואב פחות , אבל אני יודעת שרוב בני גילי החיים שלהם נראים יחסית בסדר למראית עין .

אני שוב פעם קולטת שאני מקטרת . אני לא רוצה לקטר אני רוצה ליהנות אך אולי עצם הכתיבה על הכל תשחרר אותי מתי שהוא מכבלי הקיטור והבדידות , הייתי מאוד רוצה לצאת למסע {שכמובן פיית וכספית אני לא יכולה} ודווקא למסע הזה הייתי רוצה לצאת לבד ולראות מה קורה שאני אפגוש אנשים זרים בדרך , סגנון ג'ק קרואק והנדידות שלו ברחבי ארה"ב , אך שאני את המסע שלי רוצה לעשות כאן .