יום חמישי, 10 במרץ 2022

יצא לי לקרוא עכשיו פןשט שלי מלפני 10 שנים ואוו מי היה מאמין ..כמה דברים עברו בעשר שנים 

מצאתי עבודה שאני עובדת בה עומד 9 שנים ושאני גרה ברחובות בדירה משלי 
ושאני נשואה לאהבת חיי , ושאנחנו מגדלים יחד ילדה מהממת בת 6 
ושגידלתי כלבה מדהימה בתשע השנים האחרונות {לצערי הרב היא נפטרה לפני חמישה חודשים}
וכיום אנחנו מגדלים כלבה נוספת .





















יום שני, 20 באוגוסט 2012

אולי התחלה של ההבנה


אני לפעמים תוהה אם מתי שהוא הגבול בין בחירה אישית לכפיה נעלם ואיך אנחנו יכולים להבדיל בין לבין , כי לפעמים אתה מנסה להגיד אני בחרתי אבל בעצם זה נכפה עלייך מבלי שתשים לב. 
 כולם אומרים שהכול בסדר איתי שאולי אני לא מנסה מספיק , לא מדברת מספיק , מי הם שיגידו לי , נכון הם משפחה וחברים קרובים אבל אף אחד בעצם לא יודע כלום עליי ... שאני מסנה לדבר או שאני כבר מצליחה לדבר זה נשמע כמו תקליט שובר , אני חוזרת על עצמי כל הזמן אבל המסר אף פעם לא נקלט , זה ברור שלכולם יש החיים שלהם ואת הצרות שלהם שלי לפעמים נראות לי כל כך קלות לפתרון להבדיל משלי ,  כי כלום לא ישתנה מחר בבוקר אני אמשיך להיות אני כמה שאני לא רוצה להיות אני בזמן אחרון , אני רוצה לברוח מעצמי מהמחשבות שלי מהחיים שלא אני בחרתי אותם או שבעצם כן , אני לד תמיד מצליחה להבדיל.
הסוף שבוע האחרון הייתה סוג של בריחה נסעתי לחברה במרכז הארץ , אני אוהבת את הבחורה הזאת כמו אחות אבל כשאני חוזרת ממנה לביתי הקט שבצפון אני מרגישה שהיא יכולה לעשות הרבה יותר ממה שהיא עושה , שהיא מסתפקת במועט ושזה לא נכון , בא לי לנער אותה לפעמיים , להגיד לה רוצה להתחלף עם החיים שלי  רק כדי שתבין שהחיים שלה בסדר גמור.
הייתי רוצה לחזור  לאהבות הישנות שלי לחיים התמימים שהיו שהייתי ילדה , אני מתגעגעת עליי בתור ילדה , הייתי רוצה שאני הקטנה , החזקה שידועת להתמודד עם העולם , לאכול אותו תחזור הילדה שרצה לעוף , התבגרה ולהתבגר זה כואב , כואב מאוד , אני לא יודעת אם הייתי נולדת אחרת זה היה כואב פחות , אבל אני יודעת שרוב בני גילי החיים שלהם נראים יחסית בסדר למראית עין .
אני שוב פעם קולטת שאני מקטרת . אני לא רוצה לקטר אני רוצה ליהנות אך אולי עצם הכתיבה על הכל תשחרר אותי מתי שהוא מכבלי הקיטור והבדידות , הייתי מאוד רוצה לצאת למסע {שכמובן פיית וכספית אני לא יכולה} ודווקא למסע הזה הייתי רוצה לצאת לבד ולראות מה קורה שאני אפגוש אנשים זרים בדרך , סגנון ג'ק קרואק והנדידות שלו ברחבי ארה"ב , אך שאני את המסע שלי רוצה לעשות כאן .

יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

אהבות ואכזבות


יש לי כמה אהבות בחיים , אני מגדירה אותם ככה אבל אנשים אחרים מגדירים אותם בתור אובססיות אחת האהבות הראשונות שלי היא ספרים , אני יכולה שעות לדבר על ספרים וסופרים ומה השפעות שלהם עליי בחיי היום יום , אפשר לראות את זה כמו תקופות , התקופה הנאיבית שהיא כמו של כולם אחר כך התקופה ההיסטורית ציונית (חסמבה \ אורי וכו')  ויש את הספרים שלא משנה איפה אתה נמצא בחייך הם תמיד שם , לי יש כמה כאלה , קראו לי בכל מיני כינויים אבל אני לא בטוחה שאני  מתאימה להם , אני פשוט אוהבת את המילה הכתובה , אני חיה אותה אני חייבת לקרוא כל דבר ושזה פשוט מצחיק.

אני יודעת אין לזה קשר לאהבות שלי אבל חשבתי שאני צריכה לשתף משהוא או משהו אז כתבתי. חשבתי שאני צריכה לכתוב גם שאני בתוך משבר , אמרתי לא תמיד אני אופטימית , אני חווה עכשיו משבר שהוא עצוב , כמה שאמרתי שאני אוהבת את הנכות שלי באותה נשימה אני שונאת אותה.   יצא לי לשבת היום עם אמי והיא הורידה דמעה כי היא מתגעגעת לאמה ,סבתי ז"ל , היא אמרה לי  "יעל את לא יודעת כמה זה עצוב שאי אשפר יותר לקרוא לאימא" והתשובה שלי הייתה שלי יותר עצוב , לי אף אחד לא יקרא אימא , אני ידעת שאמרתי שאני לא רוצה ילדים אבל היום זה נפל לי , מה אני יהיה כל החיים לבד , פשוט לבד ... זה כואב מאוד רק המחשבה על זה .     ועוד יותר פתטי שאפילו להביא ילד לבד אני לא יכולה כי אין לי כסף או מקום לטפל בו , ובעצם מחשבה אחת גוררת אחריה עוד אחת על כך שאני לבד רק בגלל הנכות שלי , אני תמיד אומרת שבחרתי אבל לפעמים הבחירה  היא נכפת עלייך תרצה או לא תרצה , אני לא יכולה לקום מחר בבוקר ולהגיד "אני בריאה" זה בלתי אפשרי , עכשיו מה עושים קמים מחר עם אותה הרגשה או שמנסים להמשיך הלאה?

יום ראשון, 5 באוגוסט 2012


כל  כך הרבה פעמים אמרו לי "את חייבת לכתוב את הסיפור שלך" וכל כך הרבה פעמים ניסיתי ,
אך השאלה שלי הייתה ונשארה , מאיפה ואיך אני בכלל מתחילה לכתוב , אמרו לי שבי ותתחילי לכתוב כל מה שעולה לך לראש .

הכל התחיל לפני שלושים שנה ושישה חודשים ביום שבו נולדתי כמובן שכמו רוב האנשים אני לא זוכרת את היום הזה ושלא כמו רוב אנשים יום ההולדת הוא לא הסיבה שאותו אני זוכרת ,             יש משהו אחר שלא נותן לי לשכוח כל יום , כל פעם שאני מביטה בראי , זה שם  חי נושם ובועט ה"מום" שלי ה"נכות" שלי הדבר שבנה אותי תרתי משמע , הדבר שעשה אותי  "יעל" .       
          
 אני נולדתי עם חיך ושפה שסועים או מה שנקרא "שפת ארנבת" ,  היום שאני רואה את זה וחושבת קיבלתי מתנה קיבלתי את היכולת להיות  אני מבלי שום מסכה .   כן יש ימים שאני חווה משבר מה לעשות אני לא סופר-מן אבל עצם הידיעה שזה חלק מהחיים וקבלת המשבר כי בסופו של יום אחרי כל ירידה תמיד ישנה עלייה ..... אבל זה משהו שכולנו לומדים בחיים , אני יודעת שזה לפעמים נשמע רע אבל כדי לראות מעבר ל "נורמה" צריך שהחיים יתנו לנו מכה ומכה רצינית  כי אז הם לא יהיו בצד אחד הם יעברו לצד השני , טוב רובם לא כולם כי אני בטוחה שיהיו כאלה שלא יקבלו ולא ירצו לקבל אפילו את עצמם לשם העניין , אני הייתי כזאת ובתור אחת שנולדה לכל זה אבל זה תהליך שכולם צריכים לעבור ואני לא מדברת רק על "נכים" כל אחד בתור אדם צריך לעבור כברת דרך כדי להגיד שהוא מסופק מאיך שהוא וממה שהוא ובצעם הגדרה שהוא "הוא"  זה נשמע כמעט אוטופי אבל רק כמעט כי אני יודעת שה אפשרי .

יצאתי עם בחור  "נכה" שהיה מתוסכל מהנכות שלו ,  שכעס על כולם על החברים שלו שמצאו אהבה למדו והמשיכו את החיים שלהם כרגיל , מצד אחד כל כך הבנתי אותו כי זה לפעמים זה מעצבן שכולם ממשיכים את החיים שלהם ורק אתה תקוע בלעבור את היום , לשרוד , לקבל את עצמך כל בוקר ... במשך כל הפגישה ניסיתי לגרום לו לראות את הדברים היפים שיש בחיים גם שאתה קצת נשאר מאחור , ואז הבנתי כמה אני ברת מזל שיש לי את המשפחה שיש לי את החברים שיש לי שלמרות הכל הם עדיין חלק מחיי , שהם עדיין תומכים בי , שהם נשארו איתי שהם קיבלו אותי מבלי שום הנחות בחיים התייחסו עלי כמו אל שאר האנשים . בפגישה השלישית הוא הצליח לעשות את מה שאני נלחמת בו כל הזמן , הוא הצליח לי לחשוב שלא משנה מה כולם ישפטו אותי בגלל המראה שלי , שאני לא אצליח בחיים בגלל איך שאני , שאני לא אמצא אהבה בגלל זה ... "את בחורה מקסימה , נהדרת חכמה ומצחיקה שיש לה גוף מדהים אבל " אני כל כך שונאת  את "אבל" הזה , "אבל רק עם לא הייתה לך את הבעיה בפנים היינו יכולים להצליח בתור זוג"  באותו רגע רציתי להעיף את האדם הזה לכל הרוחות ולאחל לו רק את הרע שאפשר , אבל אז עצרתי לרגע והבנתי משהו , הוא  נולד כאדם רגיל והנכות שלו הגיעה עליו בגיל צעיר שהוא לא היה מוכן ושעני אומרת נכות אני לא מדברת על נכות פיזית או מנטאלית אלא על נכות שלו כאל אדם בחברה שלעלום לא יקבל את האחר את השונה ממנו שהוא לא מנסה בכלל גם עם הוא עצמו טיפה אחר .                כולם שואלים מה הכי הייתי רוצה בחיים וזה פשוט מאוד ועם זאת בלתי אפשרי  ,  אני פשוט הייתי רוצה שהחברה לא תהייה מוגבלת עליי , כי אני לא רואה אותי בתור אחת שהיא מוגדרת נכה ,  ואני לא מדברת על ללכת על שני רגליים וכו' בהגדרה של נכה , אני רוצה שיווין אני רוצה למצוא עבודה , שהמעסיק בראיון עבודה ירגיש מובך להסתכל עליי רק בגלל שאני נראית טיפה שונה. וזה רק על קצה המזלג .


So many times they told me "you must write your story" and so many times I tried, but my question was for, where and how do I even begin to write, told me vtthili to write anything which you head.
It all began thirty years and six months on which I, of course, like most people I'm not remembering this day and like most people is not the reason the birthday that I remember, there's something else that gives me forget every day, every time I looked in the mirror, it is a living breathing and kicking my "disability" & my "blemish " it literally built by me This has made me, "streamline".       
I was born with the Cleft lip and palate or so-called "language of the rabbit", now I see it and I received a gift I got the ability to be me without any mask.
Yes there are days that I was experiencing a crisis of what to do I am not Super but it is part of the knowledge object and life crisis that at the end of the day after all the significant increase is always ... ... But this is something that we all learn in life, I know that sometimes sounded bad but to see beyond the "norm" that will give us a blow should a serious and that they are not on one side they go to ...

יום שישי, 20 באפריל 2012

Ray-Ban Wall of Legends

 I am an unemployed art director that
Ray Ban published a picture of me with the title,
NEVER HIDE and I the only one from Israel

Ray-Ban Wall of Legends: See the story of Yula, ISRAEL